התאהבתי במוצר

הפיצ'רים שלו היו כאלה יפים.. הוא היה מעוצב כל כך… מבריק, מנצנץ.. הוא היה… איך אפשר להגיד זה מבלי שזה ישמע מוגזם מידי.. ססססקסי!

כל פעם שחשבתי עליו, נאורו עיני, נמרח לי חיוך על השפתיים.

כשהייתי מבואס, הייתי מסתכל עליו, ומתמלא תחושת שלמות.

הרגשה כזו שאומרת "זהו. המוצר הזה פשוט מושלם."

אחרי כמה חודשי ירח דבש על איזה חוף, עם המוצר האהוב שלי, כשבידי קוקטייל עם מטרייה נפתחת כזו, ניגש אלי מישהו ואמר לי "מה אתה אומר? אולי כדאי להוסיף עוד איזה משהו למוצר? יש לי רעיון שיהפוך אותו להרבה, אבל הרבה, יותר טוב".

"סליחה?!?", חשבתי לעצמי, "הרבה יותר טוב?!? המוצר הזה מושלם! חוצפן…"

בקיצור, התאהבתי במוצר.

מי הזיז את הכפתור שלי?

לפני כמה שנים רציתי לשנות משהו מאוד מינורי באחד המוצרים אותם ניהלתי. אני מדבר אתכם על כפתור. אני מדבר על שינוי העיצוב שלו. אני מדבר על לשנות אותו מ-toggle ל-yes/no.

פשוט, נכון?

ברמה הטכנולוגית, זה באמת פשוט, אבל וואו כמה שיחות ופגישות היו לנו על זה. גם עם המפתחים, גם עם עוד מנהלי מוצר, גם עם הבכירים בחברה. פתאום לכל אחד יש דעה נחרצת לגבי כפתור? פתאום כל אחד נהיה איש UX?

"זה רק כפתור קטן, מה הסיפור?" כל הזמן חשבתי לעצמי. ניסיתי לשכנע, נתתי טיעונים ימינה, נתתי טיעונים שמאלה, אפילו הבאתי איתי את ה-UX Lead שהייתה מאה אחוז מאחורי.

לא עזר.

אז מה מסתבר? הכפתור הזה נמצא באותו המקום ובאותה הצורה, מאז הגרסא הראשונה של המוצר. ככה הוא ישב לו שם, בנוחיות, בין שני כפתורים אחרים.

ומסתבר, שכל המתנגדים היו חלק מהפיתוח שלו.

היום אני רוצה לדבר על הנטייה להתאהב במוצרים שלנו, ויותר מזה, ברעיונות שלנו. זה בא לידי ביטוי גם בפיצ'רים קטנטנים כמו אשכרה להזיז כפתור ב-UI, וגם ביכולות ליבה מהותיות של מערכת שמשרתת מאות אלפי לקוחות.

גם סוקרטס התאהב

בספר The Shallows – What the Internet is Doing to Our Brains מאת Nicholas Caar (ספר מרתק ומומלץ ביותר) לראשונה קראתי, על כך שסוקרטס התנגד למגמה שהתחזקה בימיו – כתיבת ספרים.

סוקרטס, אחד הנואמים הדגולים של ההיסטוריה, היה מתכנס בפני רבים, ונואם מחשבות וביקורות, ברטוריקה מעוררת השראה ורציונל מדויק.

זה היה המוצר שלו.

באותם הימים התחילה תנועה על העלאת נאומים על הכתב, פן ישכחו, על מנת שאנשים שלא נכחו בנאומים, יוכלו גם להשכיל.

סוקרטס מאוד התנגד, וכמובן, טען טיעונים סוקרטיים בדיוק מדוע.

לא שאני רוצה לצאת נגד סוקרטס או משהו (בעיקר כי מיד אפסיד), אבל אני כן רוצה להסתכל על זה בזווית אחרת – סוקרטס התאהב במוצר של עצמו.

סוקרטס היה מקבל אהדה, כבוד, ומחמאות מכל הסובבים, וזה בהחלט הגיע לו. הוא כמובן מאוד נהנה מהמעמד שרכש לעצמו באמצעות המוצר שלו, הנאומים הסוחפים.

לא משנה מה טענו פילוסופים אחרים בעד העלאת נאומים על הכתב, סוקרטס נשאר איתן בדעתו, ולא זז.

הוא עמד על שלו, ולא רצה לשנות את המוצר. טען שיש להנגיש את המוצר שלו לקהל היעד דרך "live streaming" בלבד, מבלי לאפשר לעשות "download".

מצד אחד, מאוד לגיטימי.

מצד שני, אילו לא היו מעלים על הכתב נאומים של פילוסופים יוונים, היינו מפסידים חכמה כזו אדירה, וכנראה שהיינו מתקדמים הרבה יותר לאט כאנושות.

סוקרטס, מזל שלא הקשיבו לך! לא נורא, גם גאונים טועים. אפלטון, תודה שלא הקשבת לסוקרטס, ושכתבת את הנאומים שלו.

או בייבי בייבי (כן כן, עוד רפרנס לבריטני ספירס)

לפני כמה שנים עבדתי על מוצר סופר מגניב. הרמתי אותו ממש מאפס. הוא היה ה-baby שלי. בהתחלה לא הסכימו איתי שכדאי לעשות אותו בכלל, אבל לבסוף הצלחתי לשכנע את המייסדים.

עם תמיכתם של המייסדים, רצנו קדימה! פיתחנו אותו במשך חודשיים, וממש כמה ימים לפני ה-launch עצרו אותי. אמרו לי "רגע, אנחנו חושבים שכדאי שהמוצר יעבוד אחרת".

"רגע? מה 'סתומרת 'רגע'??" חשבתי, "המוצר המדהים הזה גמור, בדוק, ומוכן! לא לא לא, אנחנו משחררים עכשיו".

אבל אז נזכרתי בסוקרטס הנוקשה. נזכרתי עד כמה חשוב להיות גמיש, עד כמה רצוי לא להיתקע, עד כמה זה לא מועיל לחברה, לסביבת העבודה, וליעדים.

אפרופו יעדים, שאלתי את המסיידים "למה שנעצור את השחרור, שינינו את היעדים?". וכן, מסתבר שיעדי החברה השתנו. יעדים משתנים, מוצר משתנה.

אחד הערכים החשובים של Agile development, שכנראה שווה לעשות עליו פוסט בפני עצמו, זה Absorb the change. כל הזמן החיים משתנים, אי אפשר לדעת מה מחכה מעבר לפינה, מה יהיה איתנו מחר. אם נהיה נוקשים, נשבר. עדיף לספוג את השינוי.

אחרי חודשיים נוספים של פיתוח, שוחרר המוצר והוכתר כהצלחה מסחררת. טוב שהיעדים השתנו, טוב שעצרנו ושינינו את המוצר. כולנו ספגנו את השינוי.