מכירים את זה כששואלים אתכם "מה את/ה עושה?", וכשאתם עונים "אני? אני מנהל/ת מוצר", אתם מקבלים מבט נבוב, והנהון חלול?

הרבה פעמים חשבתי שלצייר תמונה כללית יכולה לעזור –

"מנהל מוצר זה מישהו שמחבר בין מרקטינג, R&D, ומכירות.
אה, וגם מיצוב.
אה, וגם support.
אה, וגם עיצוב.
אה, ולפעמים זה קצת דומה לניהול פרויקט.."

וואלה, לא עזר.

אולי בשביל לענות על השאלה הזו צריך לקחת צעד אחורה, ולשאול – מה זה בכלל מוצר?

מוצר זה משהו שמישהו צורך. זה משהו שמישהו יהיה מוכן לשלם עבורו. זה משהו שמכוון לשוק מסוים.

וכמו שבטח כבר הבנתם מהשם של הבלוג, אני מאמין שהכל מוצר.

מה זה פה, שיעור בלשון?

אם תסתכלו לשנייה על המילה "מוצר", תראו שהיא מגיעה מהשורש י.צ.ר. "מוצר" (באנגלית, product) הוא בעצם "תוצר" (ובאנגלית, גם זה נקרא product) של תהליך כלשהו. מישהו חשב על המוצר, תכנן את המוצר, עיצב את המוצר, פיתח את המוצר, ולבסוף, יצא תוצר (באנגלית מתרגם גם ל-output), שהוא מה שאנחנו קוראים לו "מוצר".

[בפוסט כלשהו בעתיד, כנראה שגם אגיד לכם שאנשי מוצר הם אנשים יצירתיים]

מהצד השני של המוצר יש את הצרכן, שמגיע מהשורש צ.ר.כ. מי שצורך את המוצר, (סוג של) צריך את המוצר, או לפחות ככה רצוי שיהיה.
כן, יש אנשים מיוחדים, שמפתחים מוצרים שאנשים לא באמת צריכים, וכך בעצם יוצרים את הצורך עצמו. נשמע מוכר? אתם כנראה קוראים את הפוסט הזה בסמארטפון שלכם. כמה פעמים בשנה אתם תוהים לעצמכם "האם אני באמת באמת באמת באמת צריך את המכשיר הזה?". רק שהיקום כבר כל כך מחובר ומחווט, עד כדי שכבר אי אפשר בלעדיו.

טוב, נעשה שיחות אקזיסטנציאליסטיות בזמן אחר, בינתיים, נחזור לדבר על מוצרים.

הכל מוצר (כמעט)

הנה, אני מסתכל סביבי בחדר: מחשב? מוצר. עכבר? מוצר. טלפון? מוצר. דלת? מוצר. זה היה קל.

אוקיי, גדול יותר – הדירה בה אני גר? אהבתי את איך שהיא נראית, היה לה מטבח גדול, תקרה גבוהה. כל אלה פיצ'רים במוצר. אפילו עשיתי עליה משא ומתן למחיר שאני מוכן לשלם (AKA Willingness to pay). נשמע כמו מוצר, לא?

בית שחבר שלי בונה בהרצליה? לבית יש 5 חדרים, זה אומר שזה מתאים למשפחה ולא לשותפים. בום, והנה הסגמנט שוק אליו כדאי לכוון. רצוי לתכנן את כל הבית עם פיצ'רים נוספים, שמתאימים לאותו קהל היעד. נשמע מוכר? גם הבית הוא מוצר.

מסעדה? בדיוק כמו הבית בהרצליה. מניפת פיצ'רים יוצרים את המוצר. האוכל, העיצוב, המחיר, הלוקיישן, המלצרים עצמם, ואפילו מה שהם לובשים.

הממ, אוקיי, בואו נלך רחב יותר – מה עם אנשים? למשל, בנימין (ביבי) נתניהו.

(או כל מועמד פוליטי אחר בעולם, ימני, שמאלני. אין צורך להתחיל לדבר על פוליטיקה. זה בכלל לא כיף, ואנחנו רוצים לעשות כיף פה, נכון?)

להזכירכם, אמרנו שמוצר זה משהו שמישהו יהיה מוכן לשלם מחיר עבורו. אזרח שמצביע לביבי משלם את המחיר של הקול שלו, ובמקרה הזה, האזרח משלם מחיר מאוד גבוה – הנהגת מדינת ישראל לארבע השנים הקרובות.

ולמה הוא מוכן לשלם את המחיר הזה?!?!

כי היועצים של ביבי יודעים טוב מאוד מה הם עושים, ועל איזה מוצר הם עובדים. הם תכננו אותו היטב, איפיינו אותו, עיצבו אותו, הוציאו אותו לפועל, ואותו אזרח שהצביע לביבי, שייך לסגמנט השוק אליו היועצים שיווקו.

אבל למה? סבל.

למה זה טוב בכלל להבין שהכל מוצר? למה זה תורם?

ברגע שקולטים שהכל מוצר, כל הפרספקטיבה משתנה. גם ביומיום וגם בעבודה.

ברגע שמבינים שלכל דבר יש צרכן, ספק, תועלת, ומחיר, פתאום מתחילים ללמוד מכל מוצר שלא תראו, לטוב ולרע.
פתאום תשימו לב לגאונות של מוצרים ואיך שהביאו אותם לשוק.
פתאום תמצאו את עצמכם חוקרים ומבקרים מוצרים שאתה נתקלים בהם.
זה לימוד עצמי אינסופי.

[מכירים את הסבון של ד"ר ברונר? זה מוצר גאוני, פשוט גאוני. אספר לכם על זה בפוסט בהמשך ואיך שחשבתי עליו במקלחת.]

אתם בטח אומרים "כן, ברור. כל זה די Obvious."

אבל מה שמצחיק, זה שלא מעט פעמים, אנשי מוצר שוכחים את כל זה, דה-פקטו, ועושים טעויות הרות גורל שמובילות לכישלון מוחלט.

אל תבינו לא נכון, מותר לטעות, הכל בסדר. אבל נכון שעדיף לטעות פחות ולהצליח יותר?

ברגע שמתחילים לחשוב בצורה הזו, פתאום הכל נהיה הרבה יותר ברור וצלול. פתאום הכל נהיה הרבה יותר קל. פתאום כל צעד, פסע ושעל שאני לוקח, מגיע מכיוון הלקוח אל המוצר, ולא להיפך. תמיד אחשוב על הלקוח, לא משנה כמה אתאהב במוצר "המדהים" שלי, ותמיד אוודא שאני יוצר מוצרים שמביאים ערך ושיש להם עתיד.